על הפרק "זהויות" בתוכנית הלימודים החדשה בספרות.
עשרה שירים, כל אחד של משורר/ת אחר, נבחרו על ידי ועדת מקצוע ספרות בנושא "זהויות", חמישה של משוררים-גברים: עמיחי, גורי, ביטון,
סומק ואדף, ומספר זהה של משוררות-נשים: זלדה, רביקוביץ, זרחי, וולך וחוריי. רובם של המשוררים-משוררות זכו להכרה ומעמד בתרבות הישראלית וחלק ניכר
מהשירים לעיון פרשני מעמיק. קריאה בשירים אלו כקבוצה, שנושאה "זהויות", משקפת תפיסה
המבדילה במובהק בין מרכיבי הזהות הגברית לנשית. הזהות הגברית בשירים מעוצבת
על ידי מאפיינים סוציולוגיים ברורים של גניאולוגיה, היסטוריה וגיאוגרפיה ישראליות-יהודיות
במובהק. השירים שותפים בעיצוב ביקורתי ומפוכח של הנרטיב
הישראלי-יהודי, ומאפשרים את קריאתם
והוראתם בהקשר חברתי-פוליטי-תרבותי שבו הם נכתבו ואליו הם מתייחסים. לעומת-זאת, הזהות הנשית המעוצבת בשירי
המשוררות-נשים מנותקת במובהק מכל מאפיין של זמן או מקום. ההוויה הנשית מתוארת כפרטית-אישית ומאפייניה הבולטים הם
תלישות, פאסיביות, נרדפות ופגיעות. בשירים שנכתבו על ידי משוררים-גברים מעוצב דובר בגוף-ראשון, בעל מאפיינים אוטוביוגראפיים מובהקים
ומוכרים, בדרך-כלל בן דמותו של המשורר, המטונימי לקבוצות שונות בקולקטיב הישראלי. לעומת-זאת,
ברוב הגדול של השירים שנכתבו על ידי נשים-משוררות נעדרים לחלוטין מאפיינים אוטוביוגראפיים, הדוברות, מתרחקות מהאני הפרטי שלהן, ומשתמשות ב"מסכות" כדי להשמיע קול שיבטא את המצב הנשי.
שיריהם של עמיחי, ביטון, אדף
וסומק מעמידים בחזיתם דובר גלוי, בעל
מאפיינים אוטוביוגראפיים מוצהרים. המשוררים
משרטטים בשיריהם כרונוטופ ישראלי-יהודי ורואים בעצמם תוצר של המרחב הישראלי
וההיסטוריה היהודית כפי שהיא ניכרת בסיפור המשפחתי. בשירו של יהודה עמיחי כל
הדורות שלפני תפיסת הדובר את עצמו כחולייה אחת בנרטיב היהודי-ישראלי
ניכרת כבר בכותרת השיר. בנוסף, הדובר מדמה
עצמו למוסדות יהודיים ירושלמים מובהקים המבטאים את ערכי היהדות. השימוש בפעלים
'תרמו' ו'אוקם' כדי לתאר את הולדתו מדגיש את השתלבות הדובר במרחב הירושלמי הפיזי-היסטורי-ערכי: "כל הדורות שלפני תרמו
אותי/ קמעה קמעה כדי שאוקם כאן בירושלים/ [...] כמו בית תפילה או מוסד צדקה."
הדובר בשיר מודד עצמו בציר הזמן של אביו: "אני
מתקרב לגיל מות אבי./ [...] עברתי את שנת הארבעים. יש/ משרות שבהן לא יקבלו
אותי." אפשרויות החיים שלו נבחנות
דרך ההיסטוריה היהודית בנקודת השפל הנוראה ביותר שלה: "אלו הייתי באושוויץ/
לא היו שולחים אותי לעבוד, היו שורפים אותי מיד." מחויבותו
העקרונית של הדובר לזהותו
היהודית-ישראלית מתבטאת בטור החוזר וחותם כל בית בשיר "זה מחייב./ שמי הוא שם תורמי./
זה מחייב"
בקבוצה זו מופיעים שיריהם של שלושה משוררים-גברים המזוהים בתרבות הישראלית
כמשוררים מזרחיים במובהק – ביטון, סומק ואדף. אופנהיימר בספרו מה זה להיות
אותנטי – שירה מזרחית בישראל מתאר את הגורמים למחיקת הזיכרון המזרחי בישראל. גורמים אלה מבוססים
מצד אחד על תודעת "שלילת הגולה"
ודה-לגיטימציה של העבר היהודי בתפוצות, ומצד אחר על ההנחה האוריינטליסטית
כי יהודי המזרח (בניגוד ליהודי אירופה) משוללים תודעה היסטורית. לפיכך יצירתה של
זהות לאומית יהודית חייבת להתבצע באמצעות מיזוגם של המזרחיים לתוך תרבות
אירופו-ישראלית הגמונית המתבססת על היסטוריה רשמית אחת, זו של יהודי אירופה. (שם,
41); עוד טוען אופנהיימר ששירתו של ארז ביטון נכתבה מהמקום שבו הזיכרון עומד בסכנת היעלמות ולכן הוא
נותן בשיריו ביטוי למציאות אחרת שהייתה חסומה במשך שנים ולא
זכתה לייצוג ספרותי. השיר דברי רקע
ראשונים הלקוח מספר שיריו הראשון מנחה
מרוקאית (1976) משתמש בחומרים אוטוביוגראפיים-פולקלוריסטיים כדי
לשחזר את עולמם של דור ההורים כפי שעיצב את חייו של הדובר. מבנה השיר בו מוקדשים
שני הבתים הראשונים לתיאור האם, הבית השלישי לתיאור האב והבית האחרון לתיאור הדובר
עצמו מעיד על תפיסה גניאולוגית של הדובר
וראיית עצמו כתוצר של הוריו.
שירו של רוני סומק שיר
פטריוטי, הפותח את ספרו מחתרת
החלב (2005) ומופיע בכריכתו
האחורית כביטוי למרכזיותו וחשיבותו, משמש כמענה אלטרנטיבי לתפיסת כור ההיתוך ששלטה
בתרבות הישראלית בשנות החמישים. שירו של סומק משרטט את הזהות הישראלית דרך נשות
המשפחה כפי שהן מתפקדות בהווה הישראלי תוך
שהוא מדגיש את ריבוי הזהויות התרבותי-לאומי.
בדרך של התרסה והיפוך אירוני מאמץ סומק את
כינויי הגנאי הסטריאוטיפיים שהטיחה החברה האשכנזית במרוקאים לעיצוב זהותו של דובר
בן דמותו: "אני עיראקי-פיג'מה, אשתי רומניה/ והבת שלנו היא הגנב מבגדד./ אמא
שלי ממשיכה להרתיח את הפרט והחידקל,/ אחותי למדה להכין פירושקי מאמו הרוסייה/ של
בעלה. החבר שלנו מרוקו סכין, תוקע מזלג/ מפלדה בדג שנולד בחופי
נורבגיה." סיומו של השיר באנפורה
המשולשת 'אנחנו' מצביע על המשותף. בניגוד לריאליות וליומיומית שעיצבו את השוני של
בני המשפחה הרי שהמשותף נבה דרך תמונות
מטפוריות פנטסטיות : "כולנו חניתות חלודות שדון קישוט העיף/ על טחנות הרוח./
כולנו עדיין יורים בכוכבים מסנוורי עיניים/ רגע לפני שהם נבלעים בשביל
החלב" שירו של שמעון אדף שדרות
מתוך ספרו הראשון המונולוג של
איקרוס (1997) מתאר את יחסו כפול הפנים של המשורר לעיירת הולדתו אותה עזב
בבגרותו כפי שהדבר ניכר בפתיחת השיר ובסיומו: "לקח לי עשרים שנה לאהוב/ את
החור באמצע שום מקום הזה."
לדליה רביקוביץ יש מעמד מרכזי בקבוצת המשוררות הישראליות ואחד הביטויים
לכך הוא בזכייתה בפרס ישראל לשירה בשנת 1999. השיר בובה ממוכנת,
הלקוח מספר שירה הראשון אהבת תפוח הזהב (1959), חסר כל פרטי ריאליה הן מבחינת הזמן
והמקום והן מבחינת פרטי אוטוביוגרפיה גלויים של הדוברת. ההוויה הנשית מעוצבת בשיר דרך הסמל המוצג בכותרתו – "בובה
ממוכנת". "בובה" כסמל
ומסכה המסתיר את האני האישי האמיתי, אבל בה-בעת גם מרכיב דומיננטי בכינון הדמות הנשית. הנשיות
מתגלה כאן כשילוב של יופי הרמוני מושלם והתנהגות
מדודה וראויה. היות ה'בובה' 'ממוכנת', מופעלת
על ידי מנגנון חיצוני, מעצים את תכונת הצייתנות וההיענות האוטומטית לצווים
חיצוניים. היענות זו למודלים חיצוניים נוקשים כעמדה נשית קיומית מתחזקת ומקבלת
תוקף גם במבנה הקשוח של השיר כסונטה. הקיבעון
של הנשיות כ"בובה" ניכר בבית המסיים את השיר החוזר ומעצב את המראה הבובתי המושלם למרות תהליכי השבירה,
התיקון והיות מונחת באזור סכנה שעברו על הדוברת במהלך השיר: "והיה לי שער זהב
והיו לי עיניים כחולות."
השיר יונתן הוא בעל מעמד מכונן בשירתה של יונה וולך כפי
שהדבר ניכר בפרסומו כשיר הפותח את קובץ השירים הראשון שלה דברים (1966) , כמו גם את מבחר שיריה תת ההכרה נפתחת כמו מניפה (1992).
הדובר של השיר יונתן נמצא במצב של סכנה
גדולה: "אני רץ על הגשר/ והילדים אחרי/ יונתן/ יונתן הם קוראים/ קצת דם/ רק
קצת דם לקינוח הדבש". שיאו של המרדף הוא בכריתת ראשו של יונתן שלאחריו מבקשים
הרודפים את סליחת קרבנם תוך הכרה בייחודו: "יונתן/ יונתן הם אומרים/ באמת
תסלח לנו/ לא תארנו לעצמנו שאתה כזה." גם בשיר זה אין כל אזכור לנרטיב
הישראלי-יהודי, וגם כאן הדוברת מסתתרת מאחורי ה'מסכה' של יונתן.
יש הרואים בשירה המאוחר של זלדה שני יסודות התייחסות
ארס-פואטית לשירתה ולאישיותה הפרובוקטיבית
של ידידתה יונה וולך, בכל מקרה גם שיר זה מנותק לחלוטין מהכרונו טופ
הישראלי-יהודי. שירה של נורית זרחי והיא
יוסף מתוך ספרה אשה ילדה
אשה (1983) מבצע קריאה חתרנית-פמיניסטית בטקסט המקראי כפי שהדבר ניכר כבר
בכותרתו המתעתעת. מסיפורה של רחל המקראית מסולקת כל דמות גברית, ויוסף, הבן הצעיר
שאליו כל כך השתוקקה: "בנגלה היא נער ובנסתר נערה" . התכסיסנות האימהית
שמטרתה יצירת מרחב חיים טוב לבתה היא תכנותה העיקרית והבלעדית של רחל בשיר זה.
שירי המשוררים הגברים בנויים מחומרי חיים ציבוריים ישראליים-יהודים
מובהקים: ירושלים, בית תפילה, מוסד צדקה, צוואה, טלאים, אושוויץ, 'עיראקי-פיג'מה',
'אשתי רומניה', 'אמו הרוסייה של בעלה' 'החבר שלנו מרוקו-סכין' ו'שדרות' [...] החור
הזה בשום מקום'. לעומת זאת בשירי הנשים אין ולו אזכור אחד להוויה הקולקטיבית הישראלית
יהודית. קבוצת שירים זו המיועדת להילמד במסגרת תוכנית הלימודים החדשה תהיה שותפה
בעצוב תודעת התלמידים במדינת ישראל בנושא 'זהות'. הוראתה של קבוצת שירים זו חוזרת
ותוחמם את הקיום הנשי למסגרת של חוויה אישית
פרטית של מצוקה ושל דיבור מבעד למסכה, ובכך כך חוזר ומודר הקול הנשי לשולי הנרטיב הישראלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה