אתר חדש - שלי - "מחשבות על ספרים"







רשימות, בעיקר, על ספרים חדשים שראו אור, וטקסטים ספרותיים אחרים.




אשמח לדעת אם קראתם, מצאתם עניין, וכמובן, אשמח ואשיב על כל תגובה




יום שבת, 30 ביולי 2011

"היה רע לתפארת" – על שאהבה נפשי מאת גיל הראבן

                                                                           

"אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת,/ רק אותה אהבה עניה וסוררת,יהיה כך, כך יהיה אות באות" (פן,תשמ"ה;122)  כך כתב המשורר אלכסנדר פן, וכך חוזרת ומצטטת גיבורת הרומן תוך הענות-התנגדות מתעתעת למשמעותן האוקסימרונית של מילים אלה, לתקפותן כלפי חייה, ולתכנים האידיאולוגיים המשתמעים מהן: "רע לתפארת. את המילים אלה אני דווקא מבינה. הן זוחלות לי מעצם הזנב עד למפרקת, זוחלות בניגוד גמור לדעתי האומרת שרע לא יכול להיות לתפארת, ושכל הרומנטיקה המחורבנת הזאת היא ביסודה מזימה נגד המין הנשי" (שם;11).
במרכזו של הרומן המפעים שכתבה גייל הראבן עומדת במלוא יפעתה, מוחלטותה, יחידותה ועוצמתה - האהבה.  נועה ובר, גיבורת הרומן, אוהבת בכל נפשה ומאודה את אלק כפי שהדבר ניכר כבר בכותרת שאהבה נפשי המעוררת עוד טרם פתיחת הרומן, ולכל אורכו, את כיסופי אהבתה של האישה הצעירה משיר השירים לאהובה: "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו; אקומה נא ואסובבה בעיר, בשווקים וברחובות, אבקשה את שאהבה נפשי מצאוני השומרים הסובבים בעיר, את שאהבה נפשי ראיתם?; כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי, אחזתיו ולא ארפנו" (שיר השירים;ג;1-4); כך באופן מאגי, מתנגן, מכושף, כפוי מתוך עצמו, שב וחוזר, נטול יכולת הימלטות ובחירה חווה גיבורת הרומן את סיפור אהבתה לגבר חייה, וכך, בפואטיקה בעלת ריתמוס מתנגן, מכושף, כפוי מתוך עצמו, שב וחוזר בחרה הסופרת גייל הראבן לעסוק בספרה זה בתמת האהבה.   
אהבתה של נועה לאלק היא אהבה שמשתרעת על פני חיים שלמים וחובקת את כל שלבי ההתבגרות הנשית, החל מהיכנסותה בפעם הראשונה לביתו בהיותה נערה צעירה כבת 17 יום לפני בחינת הבגרות שלה בספרות על סף גיוסה לצבא ומלווה בחבר נעוריה, דרך נישואיה הפיקטיביים ולידת ביתה היחידה לה, דרך עיצוב חייה כאישה צעירה המגדלת לבדה את ביתה, מתמקצעת בעבודתה, מתנהלת בחייה ב'עזרת נשים' (אימה, שכנה, אחותה הצעירה,  חברותיה),  ועד לבגרותה ובחירתה לפרוש ולהתנזר מהלמות החיים הרועשת והמוכתמת, כפי שהדבר ניכר בהתפטרותה מעבודתה, בהתנתקותה ממעורבותה המקצועית הדעתנית עמוסת המלל בחיים החברתיים פוליטיים, בפרידתה מביתה הנוסעת ללמוד במרחקים, בהתרחקותה מגיבורת ספריה ובהתרחקותה מהעולם על אנשיו, קולותיו, ופניותיו אליה. בסיום הרומן היא מצייתת לקולה הפנימי האומר לה : "'לכי לך אל המנזר', ואספה את שולי גלימתה ופרשה לה" (שם;282).
האהבה ברומן מוצגת כמהות מוחלטת ובולענית היונקת-לוכדת את הנערה הצעירה לתוכה ללא כל יכולת בחירה או שיקול-דעת רציונאלי מצידה,  ואינה מאפשרת לה להמשיך במסלול חייה כפי שהתנהל עד כה על קשריה הקודמים והערכים המוטמעים בה. כך, לאחר שמגיעה  נועה ובר לראשונה ובאופן מקרי לביתו של אלק לפגישה פוליטית-אידיאולוגית  של  חבורת צעירים היא פוגשת ב"ולנטינו צעיר, מתייצב נינוח בתוך מסגרת פתח הדלת גוף זר ומאופק" (שם;28), מתהפנטת לסימן האצבע "בואי" (שם), ונכבשת לעד-חייה באישיותו ובקסם אהבתה אליו. ביתו יהפוך לביתה למשך כל חייה, זרעו לביתה האחת, וגופו, קולו ומבטו למושאי כמיהתה ותשוקתה ולתמרורי חייה. עם כניסתה לביתו-חייו-גופו-ומהותו היא נכרכת אחריו בקשר בל ינתק: "עד שמצאתי את שאהבה נפשי, אחזתיו ולא ארפנו" (שה"ש;ג;4). כתוצאה מכך, היא נפרדת מעמיקם חבר נעוריה, מנתקת את הקשר עם הוריה ואחותה, ומחליטה, בניגוד לכל חברותיה ולהשקפת עולמה וערכיה עליהם חונכה בקיבוץ-הולדתה, שלא להתגייס לצבא: "ידעתי רק שלא אוכל לשאת; לא אוכל לשאת שירחיקו אותי מירושלים, ולא אוכל לשאת שירחיקו אותי מאלק. כי אין לי גרם אחד של תשומת לב להשקיע בדבר שאינו טעון באהבתי האהבה גייסה את כל מאודי, האהבה רדתה בי, והאהבה שללה שלטון אחר." (שם;56). האהבה מוצגת ביצירה ככוח דיבוקי אובססיבי חודר עד קצוות גוף ונפש ובלתי ניתן לשליטה: "מבחינה כימית פשוט לא הייתה שום אפשרות שאתרחק ממנו.  כמו שלא הייתה אפשרות שאחליף לעצמי את הנפש, או שאחתוך את עצמי לחתיכות. אהבתי אותו. כלומר, הוא הוטבע בי בעומק העומקים ואז התפזר לי בכל התאים, ואז המיר את מהותי עד שכבר לא הייתה לי בעלות על האהבה". (שם;83).  האהבה נוכחת בכל, חובקת-כל וחודרת ונספגת לתוך מרחב חיי האישה: "ירושלים נטענה לי באהבה" (שם;56) כמו גם לחפצים המקיפים אותה.  האהבה בלתי תלויה בנוכחות הפיזית של האהוב ולא ביחסו כלפי האישה האוהבת, כך למרות העובדה שאלק עוזב את אשתו, בתו, ביתו, ארצו, חבריו, ונוסע למרחקים בלתי משוערים, לשנים רבות, נושא נשים שונות ומוליד ילדים נוספים, אהבתה של נועה אליו אינה נגרעת ולו במעט: "אהבתי מתמתחת בפנים לרגעים, עלי להודות, זה מוחש כמו חסד: נוכחותו הספוגה לי בכל. החושים הפקוחים. חיותם של החפצים. מגעו של כל מה שנגע בו." (שם;89). וגם, בסיום הרומן: "אני אוהבת את אלק. אהבתי אותו שנות דור את נפשו אני אוהבת" (שם;251). האהבה מתוארת כמעוררת, מסחררת, מגרה, פוקחת עד תום: "אני חושבת על הליכה על הסף, כי כך התנועעתי, על הסף עם שלוש או ארבע שעות שינה בלילה, מסוחררת וגרויה עד כדי קושי להתרכז, לרגעים היה נדמה לי שעצמים מאבדים את המוצקות שלהם, שאז הייתי נתקלת" (שם;225);
לאהבה בשיאה (ובמהלך כל הרומן היא בשיאה)  היבטים מיסטיים דתיים: כך חדרו של האהוב וחפציו, הנגלים לה לראשונה,  מוצפים באור מיוחד, מרגשים את הנערה המאוהבת המתבוננת בהם ומביאים אותה להתבוננות זהורת-אור ונפעמת בעצמים השגורים המקיפים אותה : "אור בקע מחדרו.. וכל עצם עורר בי תחושה של פליאה, כאילו משהו מופלא ומשמח מאד מרצד ומהבהב בכל העצמים שבעולם. כאילו משהו בלתי מושג ורווי קסם שרוי בכל, והנה רק עכשיו נודע לי." (שם;43); המוסיקה המלווה את אקט האהבה הראשון היא: "קולות מלאכיים של נשים שרות לאלוהים" (שם;33), הטיולים הראשונים הם: "טיולי כנסיות גת שמנים אהובה עליו מכולן"  (שם), והמגע המיני נתפס כבעל איכויות מיסטיות: "מגע גוף בגוף נוגע בדבר גדול מאתנו. מוריד עלינו 'יום מלא אושר' של באך, מוריד אושר על מלוא העולם." (שם;35);  שיאיה של אהבה רצופת שיאים ואכסטטית זו הם בשתי חוויות אפיפניות התגלותיות הממוקמות בצמתי חיים משמעותיים ביותר בחייה של כל אישה כמו-גם בחיי נועה ובר גיבורת הרומן: יום נישואיה (הפיקטיביים) ועם לידת ביתה-יחידתה.  כך ביום נישואיה, לאחר שקנתה לעצמה שמלה לבנה היא מגיעה אל כנסיית הקבר לחדר אפלולי שבו תלויה איקונה אחת: "רטט אור נרות העניק חיות מוזרה לפנים הצעירות של המדונה, ואני זוכרת איך בהדרגה שקטה ככל שהסתכלתי בה היא נכחה לי יותר ויותר, עד שנעשתה מוחשית היא הייתה מרים על-זמנית; זאת שהתבשרה וזאת שילדה" (שם;76); נוכחות מיסטית-רליגיוזית זו מביאה את הנערה הצעירה, המאוהבת עד-כלות נפשה, המנותקת מעברה ומהוריה, לתחושה אפיפאנית הניכרת בכריעתה לפני איקונה זו ובפנייתה אליה: "ביקשתי, בכל מאודי ביקשתי, שיהיה "אמת" ו"טהור". ביקשתי "להתנקות". ביקשתי להירדם ולהתעורר טבולה ורחוצה באור והתחננתי לחסד. ההשתוקקות הייתה כל-גופנית ומוחלטת כל כך" (שם;77). חוויה דומה עוברת נועה בעת לידת ביתה כאשר באור מנורת בית החולים מופיעה הדמות שבאיקונה:  "אני רק יודעת שהדמות הזאת התגלתה לי כמו אהבה, ושלמראיה הרגשתי אהובה לגמרי כאילו התאחדתי עם אהבתי ועכשיו היא בתוכי וכאילו האור הוא האושר שגודש אותי לבלי הכיל" (שם;129); האהבה, כפי שהיא מתוארת ברומן, מרוממת את האחוזה בה, מבדילה אותה מה'אחר' ומסמנת אותה באורה ואישה: "האהבה מנשאת אותי בעיני עצמי. כאילו הרימה אותי לאיזה שחקים מדומים, כאילו סומנתי באש הזויה, וכאילו זכיתי לגעת במה שאחרים לא נגעו בו." (שם;160).
האהבה במורכבותה ובריבוי פניה כרוכה גם בסבל, ייסורים והשפלה כפי שהדבר ניכר בחוויית ההמתנה בבית חולים לבואו של אלק  ובדיכאון שלאחר הלידה. אלק  בוחר שלא להגיע לבית החולים לאחר הלידה, והשתוקקותה הנואשת והמדממת של נועה לבואו נהיית להוויה של כאב "הלם של המתנה" שמועצמת דרך ניסיון חייהן הממתין של נשים באשר הן: "אתה לימדת אותי לחכות. אני לימדתי את עצמי לחכות. לימדתי את עצמי עד שהפכתי לחניכה כל כך מצטיינת נשים מצטיינות בפעילות הזאת. אלפי שנות היסטוריה, גנאלוגיה ארוכה של טוות צמר ומחכות בחלון מקננת אצלנו בדם ורק מחכה להזדמנות להתפרץ" (שם139);
לאחר הלידה ולאחר ההבנה שאלק נטשה עם תינוקתם המשותפת עוברת נועה תקופה של סבל שאף היא תוצר אהבתה, שניכרת בדיכאון, אפאטיות, תחושת חלל פעור של איבר פנימי נכרת וכואב, ותחושת נזילה קונקרטית ומטפורית: "טיפות חלב ודם ודמעות שלא הפסיקו לזלוג מרגע שהחלו לטפל בי. נוזלת לתוך מי המקלחת. נוזלת לתוך אדי המרק. הבכי היה אמיתי, לא היה בכוחי לעצור אותו" (שם;162); סבל שמתעמעם ומתפוגג ב"ידי נשים רחמניות" (שם;155). החמלה הנשית כפי שהיא ניכרת בהתנהגותן הרחומה של אימה ואחותה של הגיבורה, שכנתה מרים(!), חברותיה, וביתה מוצגת כהוויה שופעת חסד המנוגדת והממתנת את הניכור, הנרקיסיזם  והאגואיזם הגברי.
דרך נוספת להעצמת האהבה היא נטרולה ועיקורה מהקשרים והנמקות כלשהם והעמדתה כמהות יחידאית רבת עוצמה, שאינה ניתנת להשוואה ולהסבר כפי שטוענת נועה בלהט: "אהבה אימהית לחוד ואהבה רומנטית לחוד" (שם;15). כבר בתחילת הרומן מתנערת המספרת-גיבורת הרומן מהקשרים והנמקות פסיכולוגיים: "אני לא מאמינה שלדיבוק שלי יש 'רקע פסיכולוגי'. לילדותי המוקדמת, לאבשלי, לאמשלי וליוכי המטפלת אין חלק בסיפור הזה" (שם;18), כמו-כן מנוטרל סדר היום החברתי פוליטי  הן כהנמקה אפשרית לספור האהבה והן כרקע לרומן: לאחר סקירת האירועים ההיסטוריים של שנת שבעים ושתיים, תאריך היכרותה עם אלק: "ריצ'רד ניקסון הביס את מק'גוורן, בובי פישר הביס את ספסקי, האפיפיור ביקר בסין" (שם;19) מתנערת המספרת ממשמעותם של אירועים אלה לגבי חייה, מציינת שלא תהיה בסיפורה 'פנוראמה היסטורית' "ושרק אני אהיה כאן" (שם;19). כך גם מנוטרל ומעוקר עברה של המספרת (חייה כבת קיבוץ, קשריה עם הוריה, יחסיה עם עמיקם): "אינני מסוגלת לתאר איך הייתי קודם לשני ביולי, אבל אם הדבר הכרחי, תחשבו על גוש נערה חסר צורה" (שם;19),  כך עד לפגישתה עם אלק המתוארת כלידה חדשה: "באה התחושה שאני ממלאה את גופי, שאני שוכנת במלואו, וכאילו ניתנה לי צורה. זה אני-גופי, ואלה קצותיי [...]  חילצתי את ידי מתחת לסדין, הרקדתי אצבעות מול הפנים כמו תינוקת, ומחקתי בשקט עם תנועתן. שלום שלום, זאת אני בחלל" (שם;44)
היבט נוסף של הדיון בתמת האהבה ברומן הוא תיאור תפקודם המקוטב  של דמות הגבר ודמות האישה האחוזים באהבה: האישה אוהבת את הגבר בכל מאודה, ואילו הוא מצידו לא מאוהב בה כפי שהיא חוזרת וטוענת: "אהבתי אותו. ואלק לא היה מאוהב בי" (שמ' 60;247;278);  אהבתה של האישה לגבר היא מוחלטת, בלעדית וכרוכה בויתור על מרחבי חיים אחרים, כך מחליטה נועה שלא להתגייס לצבא, לנתק את קשריה עם הוריה וחברותיה, ולהיות חסרת כל עיסוק משמעותי מלבד הכלתה את אהבתה לאלק, לעומת זאת, אהבתו של הגבר לאישה היא מוגבלת, היא עיסוק אחד בלבד במסגרת עיסוקיו הרבים ואין בה כדי לשנות את התנהלותו ותוכניותיו. כך, מערכת יחסיו של אלק עם נועה אינה משנה את סדר יומו ואת תוכניותיו ופעולותיו הן בטווח הקצר והן בארוך. אלק ממשיך בעיסוקיו האינטלקטואליים, בלימודיו באוניברסיטה וממשיך לארח בביתו חבורות של צעירים. תוכניתו המקורית "לעזוב ביולי לגרמניה" (שם;56) לא מועמדת בספק קל-שבקלים, גם מעברה של נועה לגור בביתו, נישואיהם, התקדשותה ודבקותה בו, ואף לידתה ימים ספורים קודם לכן אינם משנים את תוכניתו והתנהלותו, וכשמגיע הזמן שקבע לעצמו הוא אכן קם ונוסע. המניעים לנישואים הנם שונים אצל הגבר והאישה: אהבת הגבר וההשתוקקות להיות לצידו ולהינשא לו הם מניעיה של הנערה הצעירה גיבורת הרומן, ומניעים אידיאולוגיים של שחרור משעבוד לצבא הם מניעיו של אלק הגבר הצעיר.  האישה הצעירה המאוהבת אינה שומרת על גבולותיה, ריבונותה והאוטונומיות שלה, היא מסבה עצמה לעבר הגבר, מבקשת להתפשט לתוך עולמו, לתהות על קנקנו, להכיר את עברו ואת עולמו הרוחני, להאזין לו וללמוד אותו: "רציתי לדעת הכל, שום פרט לא נראה לי טפל ערנית כמו שד ביליתי את הימים בניסיון לעקוב אחריו, אחרי, אחרינו, ללמוד דבר ועוד דבר מכל מילה ותנועה. זאת הייתה פעילות חדשה ממוקדת, שתבעה את כולי וריכזה את כולי" (שם;47); האישה המאוהבת מרוקנת עצמה ממהותה האימננטית לה ומייחלת להתחברות ולהתמזגות עם הגבר: "נדמה היה לי שאם רק ארוקן את מחשבותיי ואנקה את תוכי, יחלחלו מחשבותיו של אלק  במין אוסמוזה פלאית אל תוך החלל שייווצר בי" (שם;75); לעומת זאת, הגבר שומר בקפדנות על גבולותיו, ריבונותו והאוטונומיה שלו, הוא ממעט לספר על עצמו ועברו ומקפיד לסמן את תחום הטריטוריה שלו "נזקק לסמן את הגבול" (שם;82). סמלית היא העובדה שנועה משתכנת בחדר השינה שדלתו פתוחה, ואילו אלק בחדר העבודה שדלתו סגורה תמיד. האישה באהבה נמצאת דרך קבע במצב של המתנה דרוכה עד כלות להגעת הגבר, לצלצול טלפון או לכל אות-חיים ממנו,  אך הוא מצידו: "אלק לא בא, הוא לא בא" (שם;143).  גם כאשר הוא מגיע סופסוף לביקור, הוא שוהה לזמן קצר וחוזר לעיסוקיו בחוץ. האישה נמצאת דרך קבע בבית, במקום קבוע ואילו הגבר יוצא למרחקים ומשנה את מרחבי חייו. הבדל נוסף הוא ביכולת ההורות של הגבר והאישה הצעירים שההיריון לא תוכנן על-ידם וכמו נכפה עליהם: נועה מקבלת את ההיריון שומרת עליו, יולדת את ביתה והופכת להורה יחיד עבורה,  אלק לעומת זאת עם היוודעותו להריונה של נועה אומר לה: "אני לא יכול להיות אבא של מישהו" (שם;94), ולאחר לידת ביתו הוא נוטש את שתיהן, וגם בבגרותה של ביתו הוא אב מוגבל כפי שמעידה על כך המספרת: "אלק אינו אב להגר, ואב גרוע לדניאל ולמארק יומיים של אבהות הוא משהו שמעבר לתפיסתו או מעל ליכולתו" (שם;232-3). הבדל בולט נוסף בין האישה לגבר הוא ביחס לאהבות נוספות ולחיים אחרים: האישה מקדישה עצמה לגבר אחד בלבד ואין לה אחר בלתו הן בנוכחויותיו הקצרות והן בהיעדרויותיו המדבריות: "בכל שנותיי נרדמתי רק עם גבר אחד" (שם;271) , לעומת זאת, הגבר יוצר קשרי אהבה והולדה עם נשים רבות, כך אלק מתאהב בתמרה ומקיים איתה יחסי מין בעוד נועה הרה בביתו, בהמשך הוא מתחתן עם שתי נשים נוספות ומוליד איתן בנים ובת.
בתיאור זה של האהבה ותפקודיהם השונים של הגבר והאישה האחוזים בה, נענית הראבן לאופן בו רואות חוקרות פמיניסטיות את האישה באהבה (פרידן,1963; הורני,1967; פיירסטון, 1972, 121-138; רתוק,1994, 262-4; פרידמן, 1996;63-94) .בולט במיוחד הדמיון בין האופן בו מציגה הראבן את האהבה ואת האישה המאוהבת ברומן זה לבין עיונה המחקרי של סימון דה בובאר בנושא. מאמרה 'האישה באהבה' נפתח בטיעונה המרכזי: "המילה הפשוטה 'אהבה' מייצגת שני דברים שונים לחלוטין עבור גברים נשים" (שם;674); בהמשך היא מדברת על ראיית האהבה מצד האישה כ"נתינה מוחלטת של הגוף והנפש ללא הסתייגויות, ללא שימת לב לשום דבר אחר" (שם), אהבה ללא תנאי שהופכת להיות לאמונה.  הגברים בשונה מהנשים, כותבת דה-בובאר יכולים להתאהב מספר פעמים בחייהם, ובכל מקרה בעומק ליבם יישארו "סובייקטים סוברניים. האישה הנאהבת היא רק ערך אחד בין האחרים, הם מייחלים לשלב אותה לתוך מהלך חייהם ולא לבזבז את חייהם באופן שלם עליה. עבור נשים, בניגוד לכך, לאהוב משמעו לנטוש הכל" (שם). כמו-כן היא מדברת על כך ש"האישה באהבה מרגישה בעלת ערך-רב, היא עושה אידיאליזציה של עצמה דרך האהבה שהיא רכשה" (שם;679), דה בובאר מדברת על כך שהאישה המאוהבת מופנית כלפי גבר, מבטלת את ישותה שלה וחיה דרך הישות שלו: "האישה באהבה מנסה לראות עם העיניים של האהוב, היא קוראת את הספרים שהוא קורא, מעדיפה את התמונות והמוסיקה שהוא מעדיף, היא מתעניינת רק בארצות שהיא ראתה איתו וברעיונות שבאים ממנו היא רוצה לחוש בריאותיה את האוויר שהוא נושם המחשבה שלה לגבי מיקומה בחלל מבולבלת. מרכז העולם הוא לא עוד המקום בו היא נמצאת, אלא המקום בו נמצא אהובה. כל הדרכים מובילות לביתו  וממנו היא התגלמות אחרת של אהובה, השתקפות שלו, הכפיל שלו: היא הוא" (שם;685); נקודת דמיון בולטת נוספת בין האופן בו משתקפת האהבה ברומן של הראבן לבין מחקרה העיוני של דה-בובאר היא בהדגשת היבטים המיסטיים-רליגיוזיים באהבה: "המיניות של האישה המאוהבת מתובלת במיסטיות. 'אלוהים שלי' 'הנערץ עלי', 'אדוני' אותן מילים יוצאות משפתי קדושה רכונה על בירכיה ואישה מאוהבת במיטתה לשתי הנשים אותו חלום, חלום הילדות, החלום המיסטי, חלום האהבה: השגת קיום נשגב דרך הטמעת עצמך באחר" (שם;682);   
מורכבותו של הרומן, קסמו, ההתרשמות הרגשית והאינטלקטואלית שהוא מעורר בקורא נובעים מעמדה בסיסית ועקרונית של כפל פנים מתעתע. לאורך כל הרומן מובעים שני קולות שונים הסותרים זה את זה, שניהם בגוף ראשון יחיד,  מפיה של גיבורת הרומן בהתייחסויותיה לאהבה: הקול האחד הוא קול וידויי, הנובע מעולם הרגש והמגולל בכנות, ביושר פנימי ובהלימה לחייה את ספור אהבתה עד-כלות לאהובה, ואילו הקול השני הוא קול רציונאלי, פמיניסטי, נימתו נחרצת ודעתנית והיוצא כנגד תפיסה זו של האהבה. כך למשל מובע כפל פנים זה ביחס לאוצר המילים דרכו מתוארת האהבה: האם הולם להשתמש בלקסיקון הרומנטי: "נשמה רעד.. ייסורי לב" (שם;31), או להכיר בכך: "שהלב הוא שריר, סתם שריר דמי מתנפח" (שם). כך גם ביחס להיבטים רליגיוזיים של החיים והאהבה: מצד אחד מספרת נועה על חווית יום הנישואים והלידה על-ידי שימוש בהיבטים רליגיוזיים בולטים, ומהצד האחר, כאשר היא משמיעה את קולה הרציונאלי במכתב שהיא כותבת לביתה היא מתנערת מהם לחלוטין: "נולדתי חירשת לאלוהים ולנשגב, לנצח ונשמה וגאולה" (שם;37); כך גם יחסה כפול הפנים לנישואים, מצד אחד היא מממשת אותם בכל נפשה גופה ומאודה, ומהצד האחר היא מתכחשת שוב ושוב לממשותם ותקפותם לגבי חייה, כך למשל בהודעתה לאמה על דבר נישואיה: "אלה רק נישואים פיקטיביים זאת אומרת שיש לי חופה ברבנות מחרתיים, ושאחר כך אני אתגרש, לא שחתונות נחשבות בעיני, זה סתם מנהג פרימיטיבי, אבל תדעי שאלה לא נישואים באמת".(שם,75). עמדה בסיסית זו של כפל פנים ניכרת גם ביחסה להריון הבלתי אפשרי של נערה צעירה שננטשה על ידי בן זוגה כבסיפור חייה שלה, היא עצמה שומרת על ההיריון וחשה: "שההיריון עצמו היה לי קדוש. נתפס כקדוש לא משום שככה החלטתי, ממש לא החלטתי, אלא משום שכזה היה בעיני בעצם מהותו" (שם;96). ומול זה עמדתה התבונית כפי שהיא מתנסחת בקול אחר  פרובוקטיבי, פמיניסטי, רציונאלי: "הייתי מלווה את שארית הפליטה שלה לגניקולוגית הגונה שתעשה הפלה" (שם;96); אמביוולנטיות מתעתעת כזו מובעת גם ביחס למושא אהבתה, בעוד שהקול האישי הוידויי מספר את סיפור אהבתה לגבר חייה היחיד אלק, הרי שהקול התבוני מצהיר על עדיפותה של אהבת נשים: "אילו יכולתי לבחור את מי לאהוב בכל נפשי, הייתי בוחרת אישה ולא גבר צריך היה שהרגש יפנה אל אלו שבמציאות אין לי קיום בלעדיהן. ובמציאות הגבר איננו, וידי נשים רחמניות תמיד הופיעו בזמן." (שם;155) . האהבה שהיא ליבת חייה של הגיבורה והרומן כולו מגולל את סיפורה, מכונה על-ידי הקול הדעתני-פמיניסטי כ "אפילפסיה רגשית" (שם;175)  ו "המפגע הכי גדול של האהבה הרומנטית קור הלב שהיא מייצרת" (שם;175).
דרך נוספת לעצב את כפל הפנים ביחס לנועה וובר הגיבורה הנשית המממשת בחייה את האופציה הרומנטית עד תום היא באמצעות דמויות-המשנה הנשיות שהן בה-בעת גם קרובות לה ביותר וגם מקוטבות לחלוטין בדעותיהן ובאורח חייהן ביחס לחייה שלה.  כאלו הן אימה, אחותה, השכנה מרים ובעיקר שתי הנשים שהנן פרי יצירתה: האחת יציר דמיונה: הדמות הבדויה של ספריה נירה וולף, והאחת יציר פרי בטנה ביתה הגר.  דמותה הזאבית של נירה וולף "גיבורת ספרי המושלמת" הינה מנוגדת לחלוטין לדמותה של זו שבודה אותה: היא רווקה נטולת ילדים, פמיניסטית, רציונאלית, לוחמת על עמדותיה, חזקה, כוחנית ושולטת ביד רמה ביחסה לגברים: "משכיבה ומזיינת" (שם;221). כזוהי גם ביתה היחידה הגר, הפועלת ונוהגת בתבונה ונראה כאילו "היא עשויה כולה מאידיאות" (שם;231).  שתי דמויות נשים אלו, הנן מימושים שונים של אני נשי אלטרנטיבי המשקפים את דמותה הפוטנציאלית של המספרת אלמלא פגשה באלק וחלתה במחלת האהבה כפי שמעידה על כך המספרת עצמה בהקשר לביתה: "אלמלא פגשתי את נשמתי, אלמלא אלק, אולי גם אני הייתי כמוה." (שם;231). כפל הפנים ניכר גם בהיבט הארס-פואטי נועה ובר גיבורת הרומן כותבת בשני קולות: סיפורה העיקרי אותו היא מגוללת בגוף ראשון הוא סיפור אהבתה לאלק: "להוציא את הנשמה בווידוי לאבד את נשמתי בווידוי לדבר עליו, לדבר עלי לדבר, לדבר, לדבר את עצמי לדעת לשם כך כנראה התכנסתי היום." (שם;9) ואילו הקול האחר, הנטמע בדמותה הבדויה של  נירה וולף, והמובע בקול שלישי הוא קולה של האופציה הנשית האחרת המקוטבת למספרת.
מורכבותו של הרומן נוצרת גם על-ידי שימוש אינטנסיבי דחוס רב-פנים ותפקודים ב"הקשר הספרותי" (מירון,1986,231-368). בדרך של "רמיזה" היא מאזכרת אהבות ספרותיות קודמות כך למשל היא מזכירה את 'רומיאו ויוליה'  כדי לטעון כנגד הנמקות פסיכולוגיות לאהבה וכדי לתאר את טיבה ועוצמתה של האהבה: "תחשבו למשל על רומיאו ויוליה האהבה באה עליה, האהבה חטפה אותה, האהבה חוללה אותה כדמות. ומול מכת ברק כזאת רק אידיוט מבוהל מתעקש על ה'למה?' (שם;18). באותו הקשר מוזכרת שוב ושוב גם אהבתם של טריסטן ואיזולדה (שם;;207;19); כמו גם 'פונדק הרוחות' (שם;107). שימוש חוזר ונשנה ב"ציטטה"  מופיע בהקשר לשיר 'זמר שלוש התשובות' של אלתרמן: "אם תאמר לי ללכת אלך/ אם תאמר לא לחזור לא אחזור כל אשר תבקש ותשאל/ אעשה ואוסיף לשמוח./ יהיה טוב, אהובי, יהיה קל,/ לעולם לא יחסר לי כוח."" (שם;109). ציטוט חוזר ונשנה של טורי שיר אלה משמש להעצמת תמת האהבה הרומנטית על-ידי הדהוד של אהבות קודמות דומות, כמו גם לביצור העמדה האמביוולנטית כלפי אהבה זו ולעיצוב אנלוגי ניגודי של דמויות הנשים ברומן. כך למשל  משתמשת גם נירה וולף בשיר זה כאשר היא מתיישבת ליד הפסנתר ושרה ל"בכיר השב"כ הכפות בקשר בננה מכאיב את זמר שלוש התשובות" אלא שהיא על פי אופייה ומהותה הפמיניסטית משמיטה את המילה "לא" מהטור: "כי את זאת אהובי לא אוכל" (שם;110), ועל-ידי כך מהפכת את משמעותו המקובלת של השיר ומקנה לו משמעות פרודית המאפשרת קריאה מתנגדת וחתרנית שלו. כך גם מגיבה הגר הבת הדעתנית וההגיונית כלפי שיר זה באומרה: "חשוב לחנך את הציבור, שיבינו כמה השיר הזה שובינסטי" (שם); ציטטות נוספות מופיעות מתוך שירים שונים המצויים ב'שמחת עניים', מאת אלתרמן, ובכך משוכפלת ומהדהדת בעוצמה תמת האהבה הרומנטית כפי שהיא מוצגת הן ברומן זה והן בשירת אלתרמן.(שאהבה נפשי;108; אלתרמן,1972;153).
ציטטה נוספת החוזרת ברומן שוב ושוב לקוחה מתוך יבגני אוניגין של פושקין: "שוב לא תינוקת מאוהבת,/פשוטה, אומללת, חרדה" (פושקין,תשי"ג;158) כאשר דרכה מתוארת התבגרותה של נועה, השינוי שחל בה, כיסופי אהבתה, כמו גם רצונה לינוק ולהכיר את עולמו הרוחני של אלק דרך הספרות הרוסית עליה גדל ואותה הוא קורא: "פושקין היה אצלו במעמד של נסיך הנסיכים מה ששיווה עבורי קסם עצום ליצירה וככה נשארתי עם אוניגין שנתפס לי כמפתח. עוד דרך לגעת באלק" (שם;168).
ההיענות-לכאורה לתיאוריות של חוקרות פמיניסטיות בתארן את הנזק שגורמת האהבה הרומנטית לאישה האוהבת,  העמדה הבסיסית של כפל הפנים והקולות ביחס לאהבה, ההיבטים הארס-פואטיים כמו גם ההקשר הספרותי כולם מצויים ברומן כדי להיות שותפים ומוכלים בעמדה העקרונית של המספרת ברומן זה המתבוננת באהבתה ממרחק השנים חוזרת, מאשרת ונותנת לה תוקף: "נועה ובר בת שישים ושמונה ועדיין הלב יוצא אל זה שאיננו ואל מה שאיננו, ועדיין הגוף מתקמר לזכר מגע" (שם;9),  עמדה הניכרת גם בדברי המשורר הכריזמאטי "הטרובדור יפה תואר השר רומנסות לבחירת ליבו" (הלפרין, 1989,13) אלכסנדר פן (שאולי על שמו נקרא מושא אהבתה של הגיבורה אלכסנדר-אלק*): "כן, היה זה לא טוב, היה רע לתפארת,/ אבל עד לי האל החורץ גורלות:/ אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת, רק אותה אהבה ענייה וסוררת, אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת,/ יהיה כך, כך יהיה אות באות."

ביבליוגרפיה

אלתרמן נתן, 1972, "שמחת עניים" בתוך: שירים שמכבר, הקיבוץ המאוחד.
הלפרין חגית,1989, שלכת כוכבים, אלכסנדר פן חייו ויצירתו עד 1940, פפירוס
מירון דן, 1986, "חחים באפו של הנצח" בתוך: אורי ניסן גנסין מחקרים ותעודות, ירושלים, עמ'231-368.
פושקין אלכסנדר, תשי"ג, יבגני אוניגין, ספרית פועלים.
פן, אלכסנדר,  תשמ"ה,  "וידוי" בתוך: לילות בלי גג, הוצאת הקיבוץ המאוחד,עמ' 121-123.
פרידמן אריאלה, 1996, "בינה לבינו" בתוך: באה מאהבה אינטימיות וכוח בזהות הנשית, הוצאת קו אדום, הקיבוץ המאוחד, עמ' 63-93.
רתוק לילי, 1994, "במלכוד האהבה" בתוך: הקול האחר סיפורת נשים עברית, הספרייה החדשה, עמ'262-264.
  

      De Beauvoir, Simone.  The Second Sex. New York; Vintage, 1952.

 tirestone, Shulamith. The Dialectic of Sex. New York;  Ban   


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה