על ספרה של מיכל זמיר "מתקנים ואטרקציות"
בספרה החדש "מתקנים ואטרקציות" מתארת מיכל זמיר את השינוי שחל בפני המקום כמטפורה לשינויי העומק שחלו בחברה הישראלית על בתיה, מרכזיה הציבוריים, הדמויות הבונות אותה וערכיה.
מרחב ההתרחשות של הספר ועלילתו מתמקדים בשכונה ישראלית מובהקת שנבנתה בשנות החמישים כשיכון לקציני צבא-קבע ומשפחותיהם, ונעשתה בישראל 2008 למכרה זהב נדל"ני שבתיו המקוריים נקנים ונהרסים על ידי גבי חייק, מתווך דירות בן השכונה, ונרכשים ונבנים מחדש על ידי מתעשריה החדשים של המדינה.
ותיקי השכונה, דייריה המקוריים, בהווה של היצירה הם פנסיונרים כבני שמונים מובטלים ממעש, וייצוגם ברומן – כמו גם הצדקת קיומם - הוא בשמותיהם הישראליים-מובהקים, בדרגותיהם הצבאיות (במיל), ובתפקידים שמלאו בעבר הן בצבא והן בחברות עסקיות גדולות. כאלו הם 'דן כהנא' (אלוף במיל')', לשעבר ראש אכ"א, מנהלה בדימוס של חברת ביטוח גדולה; 'חגי ארז' (תא"ל במיל'), לשעבר מפקד בסיס שריון ברפידים, 'מתן שרון' (אלוף במיל') שאחרי פרישתו מצה"ל בתפקידו האחרון כנספח צה"ל בוושינגטון, נעשה שותף בכיר ועשיר בחברת יזמות ימית, ו'יהושע גת' (אל"מ במיל') שהקדיש את חייו לענייני חינוך והתיישבות בסוכנות היהודית. שרגא לבני, אף הוא מוותיקי השכונה, זוכה לתיאור מורכב יותר ותהליך דחיקתו ודעיכתו המתואר ברומן מייצג את בני הדור כולו. לבני, כחבריו, גם הוא מלוחמיה של מלחמת יום כיפור ומקורבנותיה של ועדת אגרנט שאמנם שיבחה את גבורתו בימים הראשונים של הלחימה אבל המליצה לא למנותו לתפקידים פיקודיים נוספים, לבני 'הסתדר' בחיים האזרחיים ורק בלילות הוא צורח: 'דם ואש ותמרות עשן' . כלבו של שרגא 'חץ' – שם המבטא את הדבקות במשימה הלאומית של לבני ודורו - מהווה ייצוג סינקדוכי לבעליו. זהו כלב כנעני קשיש וטוב המשתרך אחר אדונו בטיול הבוקר לסידורים במרכז המסחרי של השכונה. בטיול ערב בשכונה, צעדיו של הכלב מקרטעים, אגנו מאובן וכואב והשתנתו איטית ומטפטפת כמטפורה לאונים הזכריים שאבדו ובאנאלוגיה מקבילה לבעליו: "שרגא [...] משתין [...] דולף וצורב, כל שעה, לפעמים חצי שעה, לפעמים רק טיפות, לפעמים חוץ לאסלה. לא לגמרי שולט." בסיום הרומן חץ נעלם אל מותו כהטרמה לכוונות בעליו.
תושבי שכונה ותיקים אלה מאוגדים בתחושת החורבן הקרב שחשו בעקבות מלחמת יום-כיפור, תחושה שהלכה והעמיקה עם השנים ועם הטראומות הקולקטיביות שהצטברו - מלחמת לבנון, המחתרת היהודית, אוזלת היד והשחיתות, הסרבנות והקיטוב החברתי הבלתי נסבל. רצח רבין, שחלקם עוד קראו לו 'יצחק', ביטא את מפח הנפש של הדור כולו, עמד בבסיס זהותם הדורית והיווה את הנמקתם להכרח השמירה על טוהר המידות בשכונתם המסתאבת באנאלוגיה למדינה כולה. .ותיקים אלה חברים, בהווה של היצירה, ב'וועד השכונה', הם מתנגדים ככל יכולתם לעסקי הנדלן של המתווך בן השכונה בעודם רואים עצמם נאבקים: "על פניה של השכונה, פניה של המדינה, ועל פרצופו של החזון הציוני כולו" הספא המתוכנן על שטחן של החנות למכשירי כתיבה והמעדנייה שבעליהן מתו או מכרו את חנותם, נתפס בעיניהם כ"בית מרחץ הרודיאני על כל תזנוניו ודקדוקיו עם כל מיני צאצקס שעושות מסאז' לגברים במגבת', והמחשבה על כך בעיני שרגא לבני היא בלתי נסבלת: "בית זונות בשכונה שוותיקיה כבשו את הארץ בגופם?"
ילדיהם של בני הדור הזה עזבו את הארץ, התחתנו עם נשם זרות והולידו ילדים שאינם יהודיים, כך גידי, בנה של שרה גבריאלי נשוי לסי-אן הנראית 'קוראנית מכדי להיות אפילו גויה' אם ילדיו 'דין ואלכסנדרה' וכאשר הוא נוכח כשותף פאסיבי במכירת בית ילדותו הרי שלמרות שהוא מבין "שהבית לא יהיה עוד, ולא חדרו הישן, ולעולם לא יוכל עוד לשוב הביתה, [...] חש הקלה. [...] הביתה זה כבר שם"
מכירת הבתים הישנים למתווך הנדלן השכונתי כמוה כ'מגפת מוות' שקורבנותיה – ותיקי השכונה - שזורים ביצירה לכל אורכה. כך למשל, סצנת הפתיחה של הספר מתארת את התמוטטותו ומותו של מר גליק בחנות מכשירי הכתיבה במרכז המסחרי שאליה לוטש חייק את מלתעותיו הנדלניות. כאלו הם גם השוובלים, זוג יקים שהגיעו במקרה, בשנות השבעים, לשכונה והתפתו – בקלות ובמהירות – למכור את ביתם באתנן הגבוה של שלושה מליון דולר שמציע להם חייק עבור דירתם. תוך כדי התארגנותם לעזיבת הבית הם מבינים שאבדה להם עילת קיומם וכאשר מגיע המתווך לקבל את מפתחות הבית הוא מוצא את בני הזוג שכובים במיטתם – מ ים. בני הזוג, טבעונים אדוקים וחשוכי ילדים, שמימשו את ליבת חייהם בעבודתם בגינת הבית תוך שהם מקימים בה מנבטת זרעים לצריכה ביתית ומרכיבים סוגים שונים של עצים זה על זה, זוכים לכך שהקומפוסטייה שבתוצרתה השתמשו לדישון גינתם תקבל נוכחות מאגית נוטרת ונוקמת. כך, לאחר התאבדותם של בעלי הבית וההריסה הבולדוזרית של הבית והגינה מהווה ריחה וסרחונה של הקומפוסטייה זכר, סימן ועקבות לדיירים המקוריים על עולם הערכים שלהם, תוך שהיא מלווה, כאות קין, הן את המבנה החדש שיוקם בשטח הבית המקורי והן את הסרסור הקונה הורס וממית. לוח המודעות במרכז המסחרי מספר גם הוא את סיפור השכונה. כך: 'מודיעים בצער על פטירת אהובנו' ו'לרגל עזיבה [...] במחירי התאבדות", תוך כדי כך, בספרי אדום ריסס בחור צעיר, באישון לילה, את מילות האינטרנציונל המשקפות בהיפוך אירוני את המתרחש-מתחדש בשכונה: "יעור ישגב אדם"
ייצוג בולט של דור הוותיקים ההולך ונכחד מתממש בשפה, בשימושם החוזר ונשנה במילים אידישאיות. כך מתנגד שרגא להריסת המרכז המסחרי משום שלא יהיה לו איפה לקנות 'שינקן' פולני ו'א שטיקל' דג מלוח, כשהוא חושב על 57 שנות נישואיו הוא יודע ש'נישט א קליינעקייט', ובחייק, מתווך הדירות הוא רואה - 'פושטק'. כך גם כאשר שומע שרגא על מעילתו של צעיר תושב השכונה חמתו בוערת בו להשחית והוא שואג בכעס: "צעטאלך [...] צעטאלך [...] כמו בשטעטל, צעטאלך כמו בשטעטל", ומתן שרון, בן דורו, מחרה אחריו באומרו: "א שטיקל גנב". בערוב ימיו, כאשר הוא חש כאילו התהפכו עליו שמיים וארץ הוא מסכם את חייו ב'לופט געשעפט' המטרים ומנמק את התאבדותו. כך גם כאשר מהרהרת שרה גבריאלי בקשר בין בתה לחייק הנשוי היא חושבת בלבה: 'עס פאסט נישט' 'שפירושו לא ראוי, לא הולם – אלא שמן היידיש גם עולה בבירור שדבר כזה לא עושים. פשוט לא עושים.", כאשר נופל עץ על גג ביתם של משפחת כהנא מציינת אחת השכנות "הכל- - קאפוט!"
מאפייני הזהות החדשים של המשפחות הצעירות מוצגים בסצנת חניכת הקנטרי המשופץ. מאפיין מרכזי של המתעשרים החדשים הוא בדמות ה'אופר' המתלווה לכל משפחה, בשמות הממותגים והחדשים של הילדים, ובמבנה המשפטים העילג והרצוץ של האופריות השוזר מילים מקוטעות בעברית ובאנגלית. בעודן שומרות על הילדים פן יטרידו את אימותיהן העסוקות בהנאותיהן: "רצה אלמוג לננסי, רץ ריף למריה, קים לגוזי, כל אחד לאופר שלו [...] אין אמא. אמא ביזי. מי רוצה ג'אמפ עם מריה? ריף ג'אמפ עם מריה. ג'אמפ". הוויתם של המנצחים נפרטת לרכישותיהם המשתדרגות חדשות לבקרים ויעדי הנסיעה המתוכננים למסע הקרוב: "קנה לעצמו פורשה, שכרו בית בטוסקנה, נוסעים לסקי, לקריביים, לאיבזה, לתורכיה". ייצוג נוסף שלהם הוא ברכביי היוקרה בהם הם מביאים את ילדיהם לבתי הספר "וסביבה כל האלפות והמרצדסים והיגוארים שבעולם, נהוגות בידי כל מיני גברים שעשו את זה, שהרוויחו מיליונים"
זמנו של הספר אחוז כולו בהווה תוך ניסיון למחוק את שרידי העבר ועקבותיו כפי שהם ניכרים בבתים הישנים של השכונה ובחנויות המרכז המסחרי הישן ותוך רצון ליצור עתיד חדש. ובכל זאת, שני סיפורי עבר מלווים את הדמויות הנשיות ומחפשים את תיקונם בהווה היצירה המופנה לעתיד. כך סיפור מותה בעריסה של תינוקתם הפעוטה של גבי חייק ואשתו יפית. וכך סיפור משכבם הראשון של גבי חייק והללי בהיותה בת 13 בלבד, ביום השנה למות אביה. זיכרונות עבר אלו מקבלים נוכחות דיבוקית בחיי הנשים תוך שהן מנסיות לתקן את שעוות שנות דור לפני כן.
התנועה המניעה את הרומן היא התשוקה של גבי חייק לכסף ולמשכבי מין. . תשוקתו העיקרית היא לכסף ועוצמה המתממשים בעסקי נדל"ן של קניית הישן, הריסתו ובניית החדש. חייק עצמו יודע 'שהוא וכספו אינם ניתנים להפרדה. הוא עצמו זה הכסף, והכסף זה הוא עצמו." משכבי המין מתקיימים עם נשים מזדמנות שונות, ולאורך השנה המתוארת ברומן בעיקר עם הללי היפה בתה של שרה גבריאלי שאת ביתה חמס ורכש בעוד הוא מעביר את האם המבוגרת לדיור מוגן בו מצבה מתדרדר במהירות.
ייצוגו העיקרי של גבי חייק הוא במיניותו ובשפתו הנמוכה, גסה ואלימה הניכרת בשימוש התכוף ב'זיין' על הטיותיו השונות. תחושתו הקיומית של גבי חייק היא שהעולם לצדו, ולקחו הוא: 'החיים פשוטים, [...] אין מה לזיין את המוח';. כאשר הוא ניכנס לראשונה לביתה של שרה גבריאלי כדי לסכם עסקת קניה הרי שמתעוררת בו הזיית מין עם בתה, ובלשונו שלו: " זיון סוער, רכס הרים של זיונים", כאשר הוא מתקלח תוך שהוא מדמיין את המפגש עם הללי היפה הוא מפנטז: "מקום לפגישה תמימה בבית קפה, שבעקבותיה הכל יעלה במפתיע ויפרח וישגה בזיון אחד פראי ומסעיר, [...] אולי בהרבה זיונים...", בדרכו אליה, 'בגולף בורדו מקושטת בסרט ורוד' הוא חושב בליבו: "חבל שאי אפשר רק לזיין אותה." בסיום הרומן, כאשר הוא נינוח בג'קוזי הפרטי בביתו, מתרקם בראשו הפורטרט של משפחתו כשבאמצע יושבים הוא ו'האשה השמנה שלו [...] וכל מתבונן בר דעת מבין, שהאישה הזו גידלה את צאצאיו [...] אבל לזיין הוא זיין אחרות" . מטבע לשון זו מופיעה שוב, כבומרנג החוזר לרעת בעליו, גם בפנטזיית ההרעלה שמתכננת יפית, אשתו ההרה, בשוכבה ערה לצד בעלה הנוחר 'כמו תינוק מנוזל': "תרעיל אותו למוות, תטפטף לו ציאניד לקוניאק [...] מטיחה בו את השורה שכבר כל כך הרבה זמן רצתה להטיח בו: על זה ששמת זין על הילדים! על זה ששמת זין על התינוקת! [...] כבודי על הזין שלי, לא חרה כמוך יפגע בו."
לגוף הנשי המוצג בספר שני ייצוגים שונים ומנוגדים: האחד, גופה היפה והחושני – להלל - של הללי מושא תאוותו של גבי חייק, והאחר, גופה ההרה של יפית אשתו של הסרסור הנואף, שני ייצוגי גוף נשיים אלה מתאיינים, מוחפצים ומחוללים על ידי המבט והגוף של הגבר הבועל. הגוף החושני מוצג כחומר ביד שוגלו, ללא רוח ורצון משלו, כשתנועתו היחידה היא היענות מוחלטת לפעולות ההחפצה שמבצע בו הגבר החושק: "יש לו עוד מספיק זמן לקפל אותה הלוך ושוב לאלף כיוונים שונים, להקשית את גווה, לקמר אותו, להגביה את רגליה, להידפק כמו כלבים, הוא רוקן אותה מהכל. [...] גופה נשמע לו כמו נמר למאלף." הגוף ההרה מוצג בכובדו ובכיעורו: "זרועותיה עבו, כרסה התעגלה, אגנה התרחב, נראו ניני פימה". בעלה הרואה בפניה 'פרצוף תחת' מאיין אותה באומרו לעצמו שבמראה זה שלה: "הכי טוב שתחייה את החיים שלה והוא יחיה את החיים שלו".
חסרונו הגדול של הספר הוא בהיעדר מורכבות ואמת פסיכולוגית לדמויות הרבות ביותר המוזכרות בו. . הספר מזכיר דמויות רבות ביותר בשמותיהן אך ללא כל בנייה וטוויה של הדמות ובהשארתה בקיום ריק ודחלילי. בדומה לכך מהבהבים-לרגע בספר נושאים שוניםכבדי משקל של ההוויה הישראלית שאינם זוכים לפיתוח משמעותי במהלך היצירה.. כך למשל, על זרועו של מר גליק המתמוטט למוות בחנותו, בפרק הפותח את הספר, חקוק 'מספר כחול' אותו מנסה שרה גבריאלי לקרוא ולפענח בעודה פוטרת עצמה מהמשימה ב: 'מה זה חשוב' נושא זה לא מפותח במהלך היצירה ואיזכורו ככזה הוא דל, חסר ולא מנומק. חיסרון נוסף נוגע למבנה הספר המחולק לפרקונים קצרים שלא ברור מה מבחין ומבדיל ביניהם. כך גם שמותיהם הבנאליים של שמות הפרקים המצביעים בפשטנות על עיקרו הנושאי הגלוי של הפרק . כך למשל נקרא הפרק הראשון בספר 'ספא' בהתאם למטרת הבנייה של המתווך בה עוסק הפרק. שם הספר מופיע אף הוא כצירוף השזור בפיסקה המתארת את השינוי בפני השכונה, את המרת 'חורשת עצי האורן הגדולה' על ציפוריה ב'מרצפות אקרשטיין משתלבות' וב'מתקנים ואטרקציות".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה